|
|
|||||
  
|
|
במסע שלי בעקבות "יאול הופמן", קראתי בינתיים שני ספרים שלו: "ספר יוסף" ו"מצבי רוח".
ב"מצבי רוח" סימנתי כמעט כל עמוד שני בספר. הסימון נועד, כמו פירורי הלחם שמשאירים הילדים בסיפור "עמי ותמי" או שני היתומים שאבדו ביער בסיפור שבעת הקבצנים לרבי נחמן, על מנת להתחקות אחריהם בסיום הקריאה.
מאז ה7/10 דברתי וכתבתי על דברים אחרים מלבד הטבח החטיפה המלחמה והשכול.
אני מצר על כך אבל מכיר בכך שזו עובדה...
אחרי פורים לקחתי עמי נקודה אחת מסיפור המגילה ויישמתי אותה...
בפסח הנקודה בולטת יותר, חשובה יותר ומרכזית יותר.
אפשר לבטא אותה בשתי מילים: סולידריות ואחריות.
בשמונה מילים:
"חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
בהקשר הרלוונטי: חייב אדם אני לראות עצמוי כאילו בתנו/בנו בתי/ בני מוחזקים חטופים במנהרות עזה.
המחיקות לעיל סייעו אך במקצת להפוך המשפט הזה (ודומיו ש"רדו בעריכה") לסיסמא למשפט לאמירה שאינה סיסמא בלבד.
מועדים לשמחה ושבת שלום
ג'ף
יגאל שוורץ על הופמן ב"ללכת ברחובות הפנימיים":
"את מכלול היצירה של יואל הופמן אני קורא כסדרה של פואמות פוסט־אפוקליפטיות, הנסמכות באורח מסיבי, על חומרים אוטוביוגרפיים. הנחת המוצא ההגותית העומדת ברקע כל המפעל האמנותי הגדול שלפנינו היא שאם התפרצותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית ובמיוחד על עיקריו של המוסר האירופי 'האוניברסלי'. מאורעות השואה נתפסים בכתבי הופמן - שלא סולח ולא שוכח ( דברי הברכה ששלח לגוף שארגן את אירועי התרבות לכבוד אירופה היו: The Jews too/ Greet the Union of Europe/ In their ancient Yiddish/From below ) - כאיבוד עצמי לדעת של העידן המודרני, עידן הנאורות האירופי, ואת מקומו תפסה לדעתו, הברבריות, כמופע טכטוני מחודש, נאצי־פגאני. זו הרימה ראש, ניסתה וכמעט הצליחה לחסל את היהודים, שהם, בעיני הופמן - לצדו של ישו - הנציגים האולטימטיבים של המוסר, הצדק והחסד במרחב המונותיאיסטי."
יגאל שוורץ במאמר "'צופה ואונייה נטרפת' - הפואמות הפוסט־אפוקליפטיות של יואל הופמן" ב נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ, "ללכת ברחובות הפנימיים - היקום של יואל הופמן", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 102
" ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום. אין אנו סבורים כי כל מה שטבוע בחותם קדמוניות הוא שופרא דשופרא. הרבה שמלות בלו מעלינו והרבה אזורים נשחתו. אמנם לרוב נוטים לעשות את כל העבר פלסתר ומוכנים ומזומנים להמיר את ההוד עתיק היומין בנוגה החדיש ובן־יומו. שוכחים הם שאין בכוחו של היחיד, ואין בידו של דור אחד להקים את הגשר המוביל אל האמת. אל לנו להתייחס בשלילה אל היצירה אשר דורות רבים טיפחוה וריבוה,, 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו' [במדבר יח, לב]."
א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129
בלילה שבין חמישי לששי מצאתי עצמי חוזר ל"אפלפלד".
התחלתי לכתוב משהו שקראתי לו "לקראת פסח ?" כתבתי וכתבתי.
הגעתי לנקודה בה גנזתי את מה שכתבתי כי נזכרתי ב"אזהרת אפלפלד" על התמקדות יתר ב"אני".
חיפשתי באקראי ושלא באקראי דברים שכתב אפלפלד...
הנה מה שמצאתי:
"למחרת בא אלינו הרב משולם בר. פניו היו חיוורים וידיו רעדו.
להפתעת הכול פתח ודיבר על ענווה, שכל המידות נובעות ממנה. שאם אדם מכניע עצמו לענווה סופו שיגיע לדיבור נכון. יותר מדי אנו משתמשים בלשון אני. מי שמגיע למעלת הענווה שוב אינו אומר אני אלא אתה והוא, מחשבתו נתונה לזולתו. בדור שלנו אסור לדבר בלשון אני. כשאני לעצמי, מה אני. מי שמבטל את האני ומכוון את מחשבתו לזולתו מביא גאולה לעצמו. חוסו, אחים, על עצמכם והתנערו מן האני. אלוהים בשמים יודע כמה קשה הדבר, אבל אנחנו מחויבים בזה. יותר מדי צער ראינו בדור שלנו כדי שנדאג רק לעצמנו. אם נתרחק מלשון אני יחזור אלינו אלוהים וידבר אלינו כמו שדיבר אל אבותינו ולא תהיה שום מחיצה והסתרת פנים, ואנחנו נדע, כמו שידעו אבותינו, כי אלוהים אחד ושמו אחד, ואנחנו שליחיו בעולם הזה למען הרבים, שבלא הרבים אנחנו אבק פורח. חוסו על עצמכם, אחים.
אחר דבריו של הרב משולם בר היה שיתוק. תחילה לא הבינו אנשים למי מכוונים דבריו ולמה דיבר כמו שדיבר, שהרי לרוב אינו מדבר כלל. מאוחר יותר חש כל אחד שהוא דיבר אליו, רק אליו, והיו חרדה גדולה ואי שקט.
'משונה', אמר זיידל, ' כל שאנו מגבבים בספר שלם אומר משולם בר במשפטים אחדים, והוא עושה זאת טוב מאתנו ובצורה הולמת יותר. תודה לאל, שיש בתוכנו יהודי כמו הרב משולם בר.'"
א. אפלפלד, "לילה ועוד לילה", כתר הוצאה לאור, עמ' 183 - 184.
שבת שלום
ג'ף
השבת היא שבת הבר מצווה של הנכד הבכור שלנו, יאיר־עמיחי.
נסיבות החיים לרבות עצמאותם המבורכת של הילדים, במקרה זה בתי הקטנה ובעלה, הביאו לכך שיאיר ומשפחתו נמצאים מזה כמה חודשים מעבר לים, ואנחנו - שאר המשפחה - כאן בארץ הקודש. לשמחתנו הם צפויים לחזור בקרוב ונשלים את החסר מבחינת החגיגות המשותפות אי"ה בסמוך לשובם.
הדברים להלן מוקדשים לכבודו של יאיר ולהגעתו למצוות.
המורים העיקריים שלנו בחיים הם ההורים שלנו.
מ"גיל אפס" אנחנו מתבוננים בהם ולומדים מהם.
מתבוננים כיצד הם מתנהלים עם הבריות, כיצד הם מדברים אחד עם השני, כיצד הם מתנהגים אלינו הילדים.
דקה דקה, שניה שניה 24/7 אנחנו מתבוננים בהורים.
באיזה שהוא שלב אנחנו יוצאים החוצה אל העולם, אל הגן, אל בית הספר. בעולם שבחוץ אנחנו פוגשים את "האחרים". עולם ומלואו של "אחרים". חלקם רוצים בטובתנו, חלקם לא, חלקם זרים לנו וחלקם חברים שלנו.
כשאנחנו יוצאים אל העולם הרחב, ויש אומרים עוד לפני כן, כבר בתחילת הדרך ממש אנחנו מבינים שהעניינים לא תמיד מתנהלים לפי המאוויים שלנו. לפעמים אומרים לנו "לא".
כיצד אנו נתמודד עם אתגרי החיים, תלויה באישיות שלנו, באופי שלנו. מה שקוראים באנגלית character.
האופי שלנו מעוצב, יותר נכון לומר מתעצב, פועל יוצא מהרבה גרומים. חלקם גנטיים וחלקם סביבתיים, חלקם מבאים מבחוץ וחלקם באים מבפנים.
הגורם העיקרי בעיצוב האישיות שלנו והאופי שלנו הם , כפי שנרמז כבר בהתחלה ההורים שלנו.
בדוגמה האישית שהם נותנים לנו על כל צעד ושעל, מאלף עד תו.
עם הכנסך יאיר לעולה של תורה ומצוות אני רוצה לברך אותך בברכה אשרי יולדיך . אשרי שזכית בהורים שהם דוגמה ומופת. הורים שנותנים דוגמה אישית 24/7 - כיצד להיות בן אדם, יוצר, אכפתי ואוהב to name a few of the qualities that go into being a human being.
מחבקים ומנשקים אותך מרחוק, אותך יאיר את אמא ואבא ואת אחיך רועי ישי לביא ואריאל
סבתא וסבא וכל המשפחה בארץ
בפסקה 90 בספר "מצבי רוח" כותב יואל הופמן :
" אין דבר שיש לו גבול. ישנם דברים דקים מאוד כמו משב חולף של רוח או הרהור ואין להם גבול. או דברים עבים מאוד כמו שיעול או ארונות בגדים ואין להם גבול. או דברים אטיים מאוד ומהירים מאוד שמהירים ואטיים בעת ובעונה אחת ( כמו זכרון רכבות או ערמות פחם ) ועל כן אין להם גבול.
ראינו את ספרי הפיזיקה ושמנו לב כמה עֶצֶב אצור בכריכות המקומטות. וראינו מזלגות שכל אחת מארבע השיניים שלהם גבוהה יותר מכנסיית נוטרדם.
ראינו דברים גדולים מאוד כמו את החלל שדרכו עובר אורו של כוכב וראינו פלאים כמו עץ או שבשבת ושיירות של גמלים ואנשים רוסיים ואנשים בלגיים ( ונשים כמובן ) ואין לדברים האלה גבול."
יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. הבאתי אותו ראשית כי אני אוהב אותו ושנית כי נדמה לי שהוא רלוונטי לענייני דיומא.
