רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ד


אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ד

דרכו של עולם היא שבמפגש בין הפרט לממסד המשפטי פוגש האדם תחילה את השוטר ורק לאחר מכן את השופט.
מדוע אם כן הקדימה התורה בתחילת פרשתנו את השופטים לשוטרים ?
ללמדנו שלעולם, מן הבחינה המהותית, קודמת הכרעת הדין לאכיפת הדין. מכאן ניתן  להסיק מסקנות רחבות יותר:  שנכון ששיקולים של מהות יגברו על שיקולים של פרוצדורה; שעניינים של  פנימיות יגברו על עניינים של חיצוניות; שה"רוח" תגבר על ה"חומר".

שבת שלום
    ג'ף

נ.ב  - מקורות לעיון עצמי

אני מבקש להפנות כאן לכמה טקסטים שהעסיקו אותי השבוע וממשיכים להעסיק אותי. חלק מהטקסטים נוגעים לפרשה, חלק נוגע למלאכת השיפוט, וחלק נוגע לעובדה שאני סבא שאוהב סיפורים מבית היוצר של דר' סוס, ועשיתי השבוע בייבי סיטר לנכדים. כדי לא להכביד, מי שירצה לעיין באותם הטקסטים, יוכל לגשת אליהם באמצעות הלינקים להלן בבלוג או בדרכים אחרות כאוות נפשכם.

הטקסט הראשון נוגע למלאכת השיפוט. מדובר בחלק מפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס

בג"צ 5853/07 אמונה ואח' ראש ממשלת ישראל ואח'. מדובר בפסק דין שבו , הוחלט, ברוב דעות, שלא לפסול את בחירתו של חיים רמון,לכהונת שר בממשלתו של אהוד אולמרט בשנת 2007, חרף הרשעתו של רמון בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמההטקסט הזה הוא מרתק בעיני מסיבות שלא כאן המקום להרחיב עליהן, ואני ער לכך שלא כל קוראיי יהיו שותפים לדעתי זו. אך לסבר את האוזן אביא כאן מדבריו של השופט גרוניס בסוף פסק דינו, והמעוניינים יוכלו להמשיך הלאה ללינק ועוד ועוד בבחינת ואידך זיל גמור. אומר השופט גרוניס בסוף פסק הדין שלו:

"חובה עלינו להפריד בין דעתנו כאזרחים לבין מחשבתנו כשופטים. אין בהכרח זהות בין משפט הציבור למשפט השופטים. טוב וראוי שכך."         
וראו עוד ב   http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/08/585307.html

הטקסט השני הוא קטע מדבריו של ה"מי השילוח" על הפרשה.
בין השאר, אומר ה"מי השילוח" בקטע המובא בלינק להלן "כי אין אדם עומד על [דיקדוקי הדין ] אלא אם כן נכשל בהם, כי  להבין בחכמה, האמת בהמשפט צריך להיות נקי בארבעה יסודות שבאדם."
ראו http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/08/blog-post_38.html

הטקסט השלישי הוא מדברי ישיעהו ליבוביץ על הפרשה ב"הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 123 ונביא מדבריו כאן:

" יש תביעות הלכתיות שיש טעם בהצגתן (ואין - צריך לומר במאמץ להגשימן) רק במסגרת של חברה אשר - כגוף - מכירה בתוקף ההלכה. אם היא איננה מכירה בכך, העמידה על פרטים מסויימים בהלכה הופכת לחוכא ואטלולא. בחברה שמרובים בה המרצחים אין טעם בעגלה ערופה, ובחברה שבה רבים המנאפים אין טעם במים המרים. בחברה ובמדינה שאינן מושתתות על הכרה בחיוב קיום התורה אין טעם לדון בחוקים מסויימים של המדינה ולבדוק אם הם תואמים את ההלכה. הכוונת המחשבה והמעשה דווקא לפרטים אלה, הדרישה שהללו יקוימו בהתאם להלכה, וזאת במסגרתן של חברה ומדינה שעם אי-התאמתן לתורה ולהלכה משלימים - דבר זה הופך לקריקטורה את המאבק למען התורה והמצוות."

והטקסט הרביעי הוא ספרו המופלא של פי די איסטמן Go Dog Go 
וראו http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/08/go-dog-go.html

      

Go Dog Go


מתוך ה"מי השילוח" (כרך ראשון) לפרשת שופטים


שפטים ושוטרים זהו דקדוקי הדין כמו דאיתא במסכת אבות, וזה קשה מאד לאדם לקיימן כי אין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, כי  להבין בחכמה, האמת בהמשפט צריך להיות נקי בארבעה יסודות שבאדם.
לא תטה משפט, היינו שלא יהיה באדם  נגיעה, לזה צריך האדם שיהיה מופשט מתאווה וזה יסוד המים כי מים הוא תאווה כמו שנתבאר בכמה מקומות.
לא תכיר פנים, הוא נגד יסוד העפר כמו שמצינו בגמרא [ סנהדרין י"ט :] כובש פניו בקרקע היינו שנמצא בו כבידות ואין בו זריזות לאמור לבעל דין עמוד על רגליך.
לא תקח שוחד, נגד יסוד הרוח שזה עושה נייחא כמו הריאה שנושבת בכנפיה  על הלב ומזה ינוח הלב, וזה הוא אף ששופט אמת, כי על שקר נאמר לא תטה משפט.
צדק צדק, זהו יסוד אש שמכלה שאר היסודות ואינו מניחם להתפשט ולהתגבר. למען תחיה על ידי זה תבואו למקור החיים, וירשתם את הארץ, היינו על ידי הצמצום תזכה להרחבה.

חלק מפסה"ד של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס בבג"צ 5853/07 אמונה ואח' ראש ממשלת ישראל ואח'

חלק מפסה"ד של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס בבג"צ 5853/07 אמונה ואח' ראש ממשלת ישראל ואח'

"9. הפגם עליו סומכים העותרים על מנת לבסס את עתירתם נגד ההחלטה לצירופו של חבר הכנסת רמון לממשלה הוא חוסר סבירות. חברתי, השופטת ע' ארבל, מקבלת טענה זו וקובעת, כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה. דעתי שונה. נחזור ונזכיר, כי במקרה דנא אין מדובר אך בתקיפה של החלטת ראש הממשלה והחלטת הממשלה למנות את חבר הכנסת רמון כשר בממשלה, אלא אף בתקיפה של החלטה של הכנסת. העילה של חוסר סבירות שונה באופן מהותי מן הפגמים של חוסר סמכות וכֶּשֶל דיוני. שעה שמדובר בבחינה של שני פגמים אלה בולט לעין יתרונו וייחודו של בית המשפט. המומחיות של בית המשפט בכלל, ובתחום המשפט המינהלי בפרט, הינה בשאלות של סמכות ושל פגמים פרוצדורליים. נציין כי, סוגיות של סמכות ושל כּשלים דיוניים מתעוררות אף בתחום המשפט הפלילי והמשפט האזרחי. לעומת זאת, אין לבית המשפט יתרון מיוחד או מומחיות עודפת בנושא של חוסר סבירות. אכן, העילה של חוסר סבירות אינה חדשה במשפטנו והוכרה עוד בראשית המדינה (ראו למשל, ע"א 311/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' מ. דיזינגוף ושות' (שיט) בע"מ, פ"ד יג 1026 (1959)). עם זאת, בעשורים האחרונים, במיוחד מאז פסק דינו של השופט א' ברק בעניין דפי זהב (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980)), היא עברה שינוי והתפתחה למימדים קרובים לאלה של "נורמת על" (בדומה לתום לב ולתקנת הציבור). תוך כדי התפתחות זו היא בלעה לתוכה, כאדם שאינו יודע שובע, עילות פרטיקולריות שהוכרו בעבר (למשל, העילות של מטרה זרה ושל שיקולים זרים). חסרונה הגדול של עילה זו בהיקפה דהיום נמצא ברמת ההפשטה הגבוהה שלה. רמת ההפשטה הגבוהה מעצימה את שיקול הדעת השיפוטי וממילא מגדילה את אי הוודאות המשפטית. היא יוצרת מרחב אדיר בין מיקומה הגבוה ביקום המשפטי לבין יישומה במקרה קונקרטי. פיתוחו של המשפט במדינות האמונות על "המשפט המקובל" נעשה על ידי בתי המשפט, בין היתר, באמצעות דוקטרינות ומבחני משנה המתרגמים לרמה פרטנית יותר נורמות מופשטות מאוד, בין אלה שבחוק ובין אלה שנקבעו בפסיקה. עילת הסבירות שונה היא, במובן זה שדומה כי חלוף השנים לא הביא עימו פיתוח של נורמות ברמת הפשטה נמוכה יותר, המקלות עלינו במציאתו של פתרון קונקרטי והמקטינות את אי הוודאות, שעה שמועלית טענה של חוסר סבירות של החלטה. זאת, בניגוד למשל לעילה של היעדר מידתיות (לעניין מבחני המשנה של העדר מידתיות, ראו למשל בג"ץ 3477/95 בן-עטייה נ' שר החינוך התרבות, פ"ד מט(5) 1 (פסק דינו של השופט א' ברק) (1996); בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 908-907 (2004); בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 840-839 (2004) ורבים אחרים). לעיתים קרובות נעשה שימוש בדימוי של משקל על מנת להמחיש את יישומה הקונקרטי של עילת חוסר הסבירות. כך, נאמר לא אחת שהחלטה תיפסל בשל חוסר סבירות אף אם הרשות המחליטה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, מקום שהיא נתנה משקל מעוות לאחד או יותר מהשיקולים שנשקלו (ראו, בג"ץ 156/75 הנ"ל, עמודים 106-105 (1976); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 516-514 (השופט א' ברק) (1990); בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, עמודים 421-420 (הנשיא מ' שמגר) (1993); בג"ץ 4267/93 אמיתי נ' ראש הממשלה, פ"ד מז(5) 441, 464 (1993) ורבים אחרים). אמת, מטפורה, דוגמת משקל, הינה כלי מקובל בשפה המשפטית. הדימוי מסייע לניתוח, מפתח את החשיבה ומקל על הקורא להבין את נימוקיו של השופט. עם זאת, השימוש במטפורות עלול לעיתים לערפל את ההנמקה תחת להבהירה. השימוש בדימוי של משקל בהקשר לחוסר סבירות אומנם מסייע במידת מה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהקביעה בדבר חוסר סבירות מבוססת במידה מכרעת על בחינה של התוצר הסופי, קרי, נפקותה של ההחלטה. במילים אחרות, השימוש במטפורה של משקל באשר לשיקולים אותם שקלה הרשות המוסמכת שקיבלה את ההחלטה משמש לעיתים, כך נראה, ככסות לאי הסכמה עם התוצאה. הבעיה אף מחריפה במיוחד, כאשר הרשות המחליטה הינה גוף קולגיאלי.

10.      ההחלטה לאשר את צירופו של חבר הכנסת רמון לממשלה אושרה ברוב של 46 חברי כנסת כנגד 24 חברים. כאשר מדובר בהחלטה המתקבלת על ידי גוף המורכב ממספר חברים קשה לבחון את השיקולים שנלקחו בחשבון. אף אם כל אחד מחברי הגוף פירט בפומבי את מערכת שיקוליו, הרי בלתי אפשרי, ולמצער קשה מאד, לקבוע מהו המשקל היחסי שניתן לכל שיקול ושיקול בדרך לתוצאה הסופית, שהינה החלטה קולקטיבית. זו הסיבה שחובת ההנמקה, החלה בדרך כלל על רשויות מינהל ורשויות אחרות, לא הוחלה, בוודאי לא באופן מלא, לגבי רשויות כאלה שהן בבחינת גופים קולגיאליים (ראו למשל, בג"ץ 89/64 גרינבלט נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד יח(3) 402, 410-409 (1964); בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 325, 330-329 (1970); בג"ץ 306/81 פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, פ"ד לה(4) 118, 133 (1981)). במקרה שבפנינו רק מספר קטן של חברי כנסת הביעו דעתם בעת הדיון במליאה, ואף זאת לא באופן קונקרטי לגבי מינויו של חבר הכנסת רמון, אלא באמירות כלליות בלבד (פרוטוקול הישיבה המאה ושלושים ושמונה של הכנסת השבע עשרה (4.7.07), www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0031638.html#TQL). ברי, שבמצב כזה לא ניתן לומר בביטחון מהם השיקולים שנשקלו על ידי כל אחד מן המצביעים בעד. מקל וחומר שלא ניתן לדעת מה המשקל שיוחס לכל שיקול. על כן, מה שנעשה בפועל על ידי שופט הסובר כי ההחלטה פסולה בשל חוסר סבירות, הוא בחינה של התוצאה, קרי נפקות ההחלטה. לעיתים נעשית במקרים כאלה פעולה שניתן לכנותה "הנדסה חוזרת" (Reverse Engineering). כלומר, בית המשפט בוחן את התוצאה, קרי ההחלטה, ובהליך של בחינה לאחור מונה את השיקולים שעל פי השערתו נלקחו בחשבון על ידי הגוף המחליט. אם ההחלטה הסופית אינה מקובלת על בית המשפט, יאמר הוא שאחד השיקולים קיבל משקל מוגזם או ששיקול מסוים לא נלקח כלל בחשבון. לכן, צריך גם לקבל עם קב חומטין את האמירה החוזרת לעיתים בהקשר זה, כי בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות שהוסמכה בדין לקבל את ההחלטה (לשימוש בהתנסחות כזו, ראו למשל בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (השופט י' זמיר) (1999); בג"ץ 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נח(5) 108, 125 (2004); בג"ץ 4585/06 ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 נ' השר לבטחון פנים, פסקה ז'(3) (השופט א' רובינשטיין) (24.10.06); למקום בו על אף אמירה זו הוחלט להתערב בשיקול דעת הרשות, ראו בג"ץ 4769/90 הנ"ל). על כן נראה, כי לעיתים כאשר בית המשפט מתערב בהחלטה בשל חוסר סבירות, הוא בהחלט מעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות. בענייננו יש לזכור, כי מדובר באותו קולקטיב של 46 חברי כנסת שהצביעו בעד ההחלטה לצרף את חבר הכנסת רמון לממשלה.

           מדיוננו עד כה עולה, אם כן, כי קיימת בעייתיות קשה בכל הנוגע לשימוש בעילה של חוסר סבירות, במיוחד כאשר מדובר בתקיפת החלטה של גוף קולגיאלי בעילה האמורה.

11.      אין בכוונתי לומר, כי עלינו להתעלם מעילת חוסר הסבירות או לבטלה. מה שראוי לעשות על פי השקפתי הוא להעדיף שימוש בעילות בעלות פריסה מצומצמת יחסית ושהינן יותר קונקרטיות, כמו שיקולים זרים, מטרה זרה או אפליה. עילות או פגמים אלה נמצאים ברמת הפשטה נמוכה יותר ועל כן השימוש בהם יקטין את המרחב של שיקול הדעת השיפוטי ויגביר את הוודאות המשפטית. השימוש בעילה של חוסר סבירות יהא מוצדק במקרים קיצוניים, ואך ורק כאשר מוצו כל אפשרויות הביקורת באמצעות עילות מדויקות יותר, ובמיוחד כאשר מדובר בפגיעה בזכויות אדם. אפשר שראוי לחזור לשימוש במינוח של חוסר סבירות קיצוני, שדומה שנשתכח במקצת. כמובן, שגם מבחן מילולי כזה סובל מחוסר דיוק וכרוך הוא במידה לא קטנה של שיקול דעת שיפוטי. עם זאת, השימוש בתואר "קיצוני" יש בו כדי להוות תמרור אזהרה לבית המשפט. על בית המשפט להימנע מלשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות, לא רק כעניין רטורי אלא גם מבחינה יישומית.

12.      בעתירה שבפנינו מועלית טענה של חוסר סבירות לגבי החלטה של מליאת הכנסת, שנתנה את אישורה להחלטה של ראש הממשלה והממשלה לצרף שר לממשלה הקיימת. השר החדש הוא חבר הכנסת רמון, אשר הורשע לפני מספר חודשים בעבירת מין. דינו של חבר הכנסת רמון נגזר. העונש שהושת עליו, וכן קביעתו של בית המשפט כי אין במעשה משום קלון, מביאים לכך שתנאי הכשירות הקבועים בחוק לא הופרו עם המינוי (הכוונה, כמובן, להוראות שבסעיף 42א לחוק יסוד: הכנסת ובסעיף 6 לחוק יסוד: הממשלה). האם על בית משפט זה לקבוע כי החלטתה של הכנסת באישור המינוי הינה בלתי סבירה? עונה אני בשלילה לשאלה זו. הגוף שקיבל את ההחלטה שהשלימה את הליך המינוי הינו בית הנבחרים. ההחלטה לאשר את המינוי הינה בעלת אופי פוליטי מובהק. כמובן, שעל חברי הכנסת חובה הייתה להתחשב אף בעובדה שהשר החדש הורשע בדין, ובעבירת מין. אין בידינו לומר כיצד עמד שיקול זה מול שיקולים רלוונטיים אחרים. הפגם שדבק בהחלטה, על פי הנטען, אינו זה של חוסר סמכות. הפגם עליו סומכים העותרים אינו נוגע לכֶּשֶל דיוני בהליך בו קיבלה הכנסת את החלטתה. אף אין מדובר בשאלה של פרשנות חוק. גם אין עסקינן בהחלטה שהפרה זכות קיימת של מיעוט אופוזיציוני. הטענה היא שההחלטה לצרף את חבר הכנסת רמון היא בלתי סבירה. כאמור, עילה זו הינה אמורפית ביותר, בשל רמת ההפשטה הגבוהה שלה. בהקשר המסוים בו מדובר, אין לבית המשפט יתרון על פני כל אזרח במדינה בשאלת סבירותה של ההחלטה. אין עסקינן בסוגיה בה דרושה מומחיות משפטית. על יסוד כל האמור מסקנתי היא שעל בית המשפט להימנע מהתערבות בהחלטה.


13.      הקביעה כי בית המשפט לא יפסול את ההחלטה לצרף את חבר הכנסת רמון לממשלה, אינה בגדר מתן גושפנקא לה (ראו והשוו, בג"ץ 1993/03 הנ"ל). הימנעות מהתערבות אינה שוות ערך למתן אישור או הכשר להחלטה. כל שבית המשפט אומר הוא: "בנסיבות העניין אין זה מעניינו של בית המשפט לקבוע האם ההחלטה פסולה". בית המשפט מותיר את השאלה בספירה הציבורית. ניתן להניח שיהיו אזרחים אשר יחשבו כי מינויו של שר שעבר עבירת מין פסול הוא בתכלית. אפשר שיסברו הם שמינוי כזה מכתים את הממשלה. אף אם כך הוא, אין הדבר מחייב התערבות של בית המשפט בהחלטה. חובה עלינו להפריד בין דעתנו כאזרחים לבין מחשבתנו כשופטים. אין בהכרח זהות בין משפט הציבור למשפט השופטים. טוב וראוי שכך."

יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

אלו דברים לשבת פרשת ראה תשע"ד


ההתפרצות המחודשת של העימות האלים סביב עזה שיבשה לי את התכניות לגבי אלו דברים לשבת פרשת ראה.
מבחינה נפשית השתוקקתי לחזרה לשגרה. על אף שהחלק הרציונלי בי התריע בדבר האפשרות שהפסקת האש תקרוס, לחלק האמוציונלי בי לקח שלושים שניות מרגע ההכרזה על הפסקת האש להיכנס למוד של שגרה. 
וכך כאשר התחדש ירי הטילים קרסה אצלי הקונספציה שחזרנו לשגרה ואיתה נעלמו כל אותם רעיונות סביב הטור לשבת הקרובה.
חשבתי להשתמש במתכונת ששימשה אותי פעם או פעמיים בתקופה האחרונה, מתכונת של "מקורות לעיון עצמי" אבל במקומה מתפתחת מתכונת אחרת של "כתיבה באוטובוס", אולי צריך לומר "הקלדה באוטובוס". 
"אלו דברים מקו 58"  שפורסם  השבוע זכה לתהודה מסוימת. אולי יש כאן "מתכון מנצח".
 למדתי לא מעט מהתגובות שקבלתי ל"אל"ד מקו 58." אחת התובנות שלי היתה שיש בפייסבוק הפוטנציאל לשמש בית גידול לקהילה לומדת. ירוחם בכלל ו"אפיקים בנגב" בפרט הם בגדר קהילות לומדות. קהילה לומדת מורכבת מפרטים שעסוקים בלמידה. לא למידה של בית ספר או אוניברסיטה אלא למידה במובן הרחב ביותר שתעלו בדעתכם של "תלמוד תורה". אחד המאפיינים של למידה זו היא הנכונות להיחשף לאפשרות של זעזוע שתעבור על מבני החשיבה המקובלים שלך.
כפי שאומר השל "תפקיד הדת היא להוות אתגר להתייצבותם של ערכים."*
התכוונתי מלכתחילה, להביא כאן, בכל זאת, כמה "מקורות לעיון עצמי"; מקורות מבית המדרש של הרב סיימון ג'ייקובסון שראיתי השבוע בפייסבוק. ראו בhttps://www.facebook.com/MeaningfulLifeCenter/timeline
עם זאת, זה היה מחייב אותי לתרגמם, ועתותיי לא היו בידי לשם כך. עזבתי את האנגלית, חזרתי לעברית, וכך הגעתי לשיר שמופיע בנספח שלהלן אחר הפסקה מ"השל" ממנו לקוח המשפט הנ"ל שמסומן בכוכבית.
בכל הנוגע להקשרו לענייני דיומא, נדמה לי, שהשיר מדבר בעד עצמו.
בכל הנוגע לפרשת השבוע, ולמילה הפותחת את הפרשה "ראה" - יש מקום לעיין ביחס שבין ראייה לאמונה, בקשר שבין ראייה לבחירה בין ברכה לקללה, בין טוב לרע. בספרו האחרון ( שבאנגלית ) דן השל, בין היתר, על "המאבק לאמונה". בחלק הזה (בעמ' 193) הוא מביא דברים של הקוצקר בנושא הזה של היחס בין ראייה לאמונה. דברים דומים מצאתי בעברית בקובץ של דברי הקוצקר בעריכת שמחה רז, כוכב שחר, הוצאת יריד הספרים, בעמ' 36-35 ואיתם נסיים :
" ישנם צדיקים שמסופר עליהם, כי המה רואים במו עיניהם את שבעת האושפיזין שבאים לסוכתם. - אני" אומר הרבי מקוצק , "איני רואה אותם, אבל מאמין אני באמונה שלמה שהם באים לסוכתי, כשם שבאים לסוכתו של כל אדם מישראל. שכן רואים בעיני האמונה הרבה יותר משרואים בעיני בשר-ודם."

שבת שלום
   ג'ף



      "נספח"
*"הדת הופכת חטאה שעה שהיא מתחילה לדגול בבידולו של אלוהים ושוכחת שלמקדש אמתי אין כתלים. מאז ומעולם סבלה הדת מן הנטייה להפוך למטרה בפני עצמה, לבודד את הקודש, להפוך לקרתנית, לשקוע בהתעסקות עצמית ולבקש את טובת עצמה; כאילו אין משימתה האצלת טבע האדם אלא האדרת כוחם ויופיים של מוסדותיה או הרחבת גופי עיקרי האמונה. לא פעם עשתה הדת יותר לקידושן של דעות קדומות מאשר להתמודדות עם האמת; יותר לאיבון הקודש מאשר לקידוש החול. ברם משימתה של הדת היא להוות אתגר להתייצבותם של ערכים."

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמי 326 בשינויים שלי - ג'ף


"Religion becomes sinful when it begins to advocate the segregation of God, to forget that the true sanctuary has no walls. Religion has always suffered from the tendency to become an end in itself, to seclude the holy, to become parochial, self-indulgent, self-seeking; as if the task were not to ennoble human nature but to enhance the power and beauty of its institutions or to enlarge the body of doctrines. It has often done more to canonize prejudices than to wrestle for truth; to petrify the sacred than to sanctify the secular. Yet the task of religion is to be a challenge to the stabilization of values."

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p. 414


יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

אלו דברים מקו 058


יש מדרגים בהתנהגות אנושית. אלימות היא דרגה נמוכה מדיבור. דיבור בשקט הוא בדרגה גבוהה יותר מצעקות.
התובנה הטריוויאלית הזאת באה אלי השבוע באוטובוס בעקבות ידיעה ששמעתי על  נערה יזידית שנחטפה בידי כוחות המדינה האסלעמית והיא בקשה מהקב"ה להביא למותה וכך לגאול אותה מייסוריה.
אנו מוקפים התנהגות בארבארית. בעולם המערבי רגילים לחשוב שהעולם התקדם מאז ימי קדם וימי הביניים. חלק מהעולם אולי כן חלק אחר מן העולם וודאי לא.
השבוע יצא לי לקרוא שלושת רבעי מתוך ספרו של מסעב חסן יוסף "בן של חאמס". סיפור מרתק וספר חובה .
הופתעתי לראות שם תובנה מפי מחבר הספר שראיתי אותה לפני שנים אצל מרדכי מרטין בובר.
התובנה אומרת שמקור הסכסוכים בין אדם לחברו  נעוץ בסכסוך בתוככי האדם עצמו בינו לבין עצמו.
בספר "בן של חאמס" אתה מבין שמקור תובנה זו אצל מסעב, בנצרות. בובר מצא את התובנה הזו בחסידות.
לי נראית התובנה הזו פשטנית וכמעט מופרכת.
יחד עם זאת מכיוון שעם השנים למדתי להקשות על תובונותי הראשוניות לא אמרתי נואש מלנסות להבין את עומקו של העניין.
יש אנשים שחושבים שמקור כל הצרות שנופלות עליהם נעוץ באחרים.
יש אנשים שחושבים שמקור כל הצרות שנופלות עליהם נעוץ בהם עצמם.
בין לבין יש את כל גוני הקשת...
היכן אתה ממקם את עצמך ? ואת ?
שבת שלום 
ג'ף

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשע"ד


עלה בדעתי זה עתה, כי שיש סמליות מסויימת שרובין ויליאמס זצ"ל הלך לעולמו בשבוע של פרשת עקב.
אך לפני שנגיע לסמליות, משהו על השעה. השעה (בסביבות) ארבע לפנות בוקר ובהכרח נזכרתי בקליפ הבא :



הסתבר כי אין זה הקליפ או ההרצאה היחידה בנושא השעה ארבע לפנות בוקר ברשת ( ב"טד").

והיה עקב תשמעון.

המרחק שבין העקב לאוזן, בין החומר לרוח, בין המצוות הקלות שאדם דש בעקביו (רש"י על אתר) לבין המצוות ה"כבדות", המרחק הזה הוא כמו "ההווה / [ש] אינו אלא תחנון נואש / להישאר במקום" (יהודה עמיחי).

והיה עקב תשמעון.

המרחק שבין הצחוק והשמחה השמימיים לבין הדיכאון העמוק שדרו בצל קורתו של איש אחד ששימח רבים ושהלך לעולמו השבוע.



וכבר סיפרו חז"ל, כי "אנשי בדוחי" ש"מבדחין עציבי", הבדחנים בשוק המבדחים את העצובים (תענית כב ע"א) הם בני העולם הבא.

יהי זכרו של רובין ויליאמס ברוך

שבת שלום
     ג'ף.