רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

אלו דברים לשבת פרשת נח תשע"ה



ראו נא להלן  ושימו לב : יש אפשרות צפייה בשיחה יחד עם כתוביות בעברית.



שבת שלום וחודש טוב
   ג'ף

יום שני, 13 באוקטובר 2014

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשע"ה


החלק הראשון של שיחה של אברהם יהושע השל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ב1968 מוקדש לדיון בחשיבות של שאלת שאלות.
ראו בhttps://www.youtube.com/watch?v=dVIbDLAvBNs
השל מציע וטוען שהשאלה החשובה ביותר שעלינו לשאול את עצמנו היא "מיהו אדם ?" Who is Man.
זוהי הכותרת לספר של השל שפורסם ב1965אך טרם תורגם לעברית. מדובר בפרסום בכתב המכיל ששה פרקים והמבוסס על סדרה של שלוש הרצאות שנתן השל במאי 1963 באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. באותה העת הופיע בסטנפורד גם הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בלדווין; והתקיימו הפגנות בקמפוס נגד אלימות משטרתית שהופעלה כלפי שחורים בבירמינגהם אלבמה. המידע הזה מופיע בעמ' 230 לכרך השני של הביוגרפיה של השל "רדיקל רוחני" (באנג') שגם הוא טרם תורגם לעברית.
שבת פרשת בראשית, הבאה עלינו שוב, השבוע לטובה, היא הזדמנות לחזור לענייני ראשית, התחלות, התחלות חדשות, התחדשות, ניסיונות להתחדשות, אשליות (ישנות ?); לעסוק מחדש, תוך מאמץ של התחדשות בשאלות שהן רלוונטיות תמיד. אנחנו נעים בתוך הזמן, משתנים וגם מתכלים, מבטנו על השאלות ה"נצחיות" משתנה, ועם מתמזל מזלנו ומאמצים נושאים פרי, לעיתים אף משתבח המבט...
עבורי שבת פרשת בראשית, בנוסף להיותה יום ההולדת של בתנו הקטנה, רחלי, מציינת את חידוש העיון בתורה "דרך עיניה של זורנברג". אביבה גוטלייב זורנברג פרסמה עד כה שלושה ספרים, הראשון עוסק בספר בראשית, השני בספר שמות. מכאן,  שהחל מספר ויקרא ואילך  "אתה לבד". לבד עם עולמם העשיר של כל שאר פרשני התורה לדורותיהם.
בכל אופן, הספר השלישי של זורנברג, שהוא בינתיים היחיד שתורגם לעברית, עוסק ב"סערות הנפש של גיבורי התנ"ך".
הפרק הראשון בספר עוסק בסיפור אדם וחוה והנחש, או כדבריה של זורנברג בראשיתה של התשוקה.
ואלו דברי זורנברג* בפסקה הפותחת לפרק א שבספר שכותרתו "הפיתוי אל הגן":
"ההיסטוריה הרשמית של התשוקה מתחילה כאן: ' וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ' (בראשית ג, 16). במילים אלה מצהיר אלוהים על גורלה של חוה, כמעין מתווה מלנכולי של היחס בין כוח לתשוקה. התשוקה כרוכה בפגיעות: להשתוקק פירושו לאבד את האוטונומיה האישית. האחר הנחשק קונה לו ריבונות שהאני נכנע לה, חרף הכאב הבלתי נמנע שבכניעה. הפירוש הקלאסי של רש"י רק מוסיף קדרות לתפישה אפלה זו: התשוקה הנשית מביאה עמה אילמות, כישלון של השפה, והכישלון הזה כשלעצמו מעניק כוח לאחר."^
ואידך זיל גמור...
שבת שלום
    ג'ף

* בתרגום מופלא של ענת שולץ.
^אביבה גוטליב זורנברג, "תהום אל תהום, סערות הנפש של גיבורי התנ"ך", הוצאת כנרת, זמורה ביתן דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 37

אלו דברים לשמחת תורה תשע"ה


אחת הרשימות המעניינות שאני מקבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלי מדי שבוע מכיוון יהדות ארצות הברית, הן רשימותיו של הרב מרק ד. אנג'ל, תחת הכותרת "מלאך לשבת" (תרגום שלי ל).
השבוע קבלתי רשימתו לשמחת תורה ואני רוצה לשתף אתכם בכמה מתובנותיו של הרב אנג'ל. למקור באנגלית של הדברים ראו:
http://www.jewishideas.org/angel-shabbat/above-tragedy-thoughts-simhat-torah.
אגב, מדובר לפי דברי כב' הרב, בדרשה הראשונה שנשא בפני קהילתו  לפני כ 45 שנה. למדתי לדעת, תוך כדי הכנה "אלו דברים", כי מדובר בקהילה היהודית הראשונה שנוסדה על אדמת אמריקה בשנת 1654 על ידי יוצאי פורטוגל וספרד.
ראו http://shearithisrael.org/.

אקדים את התרגום שלי לקטע מהדרשה למקור באנגלית:

"משה לא נענש בעוון חטא. תורה מתארת כאן בצורה חיה מאד משהו על המצב האנושי. מוות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. על אף שייתכן ויהיו לנו אידאלים אציליים, על אף שייתכן ונעבוד קשה, איננו יכולים לצפות להגשים את כלל מאוויינו. משה רבינו, אולי הדמות האידאלית ביותר בתורה נפגע משום היותו בן תמותה; בני תמותה עוצמתיים ככל שיהיו, פשוט אינם מסוגלים להגשים את כל מאווייהם. זוהי אמת עמוקה באשר לטבעה של האנושות.
היום, מתוודים אנחנו לדמות מקראית נוספת, לאדם הראשון. נדמה לי, שזה אירוני מאד שבקריאת התורה של היום  - של שמחת תורה - ניצבים זה לצד זה - יצירתו של האדם הראשון ומותו של משה. לאדם הראשון ניתן גן עדן. הוא היה אדם ללא חלומות וללא שאיפות, מכיוון שהיה לו כל שביקש. הוא היה שאנן, שבע רצון ולא מוטרד מאידאלים.
עם זאת קיום שכזב הוא בעייתי מכיוון שאין במצב זה מניע לחיות. ללא אופק להתקדם לעברו, על האדם לסגת/ ליפול. וכך אדם נסוג/ נפל. לעומתו משה חי את חייו בעבודת מתמדת להגשמת חלום, וכך בבוא המוות, נגדע באופן טרגי כוח חי. אדם לא הכיר בערך החיים  ומכאן נפילתו מגן עדן היא פחות עוצמתית.
בסופו של דבר, כבני תמותה, יש בידנו אפשרות הבחירה  - בין להיות גיבורים טרגיים או סתם טרגיים.
לאיזה קטגוריה אנחנו משתייכים ?


Moses was not being punished for a sin. Rather, the Torah is describing in a very vivid way something about the human predicament. Death is a built-in part of human existence. Though we may have noble ideals, though we may work hard, we cannot expect to fulfill all of our ambitions. Moses, perhaps the most ideal character in the Bible, was plagued by being mortal; and great mortals simply cannot realize all of their hopes. This is a profound truth of the nature of humankind.
Today, we are also introduced to another biblical character, Adam. I think it is very ironic that the birth of Adam and the death of Moses are juxtaposed in today’s Torah readings. Adam was given paradise. He was a man who had no dreams or ambitions, for he had everything he wanted. He was complacent, satisfied, and untroubled by ideals.
Existing in such a state, though, is problematic, because there is no motivation for living. If there is no place for one to advance, he must fall back. And so, Adam fell. But whereas Moses was a tragic hero, Adam was just plain tragic. Whereas Moses had lived his life working toward a dream so that when death came it tragically cut off a living force, Adam never knew the value of life, and hence his fall from paradise is far less climactic.
Ultimately, being mortals, we each have the choice of being either tragic heroes or simply tragic. In which category do we belong?


וממשיך הרב אנג'ל:

"למרבה הצער, רבים מאתנו שבעי רצון מעצמנו, מעושרנו, ממעמדנו החברתי. במיוחד שאננים אנחנו בכל הקשור לתחום של ההישגים הדתיים שלנו. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את עיקרי היהדות, את עומקי התורה. אנחנו חושבים שאנחנו נוהגים כראוי מבחינה דתית ומקיימים מצוות כהלכתן. על פי רוב, דורכים אנחנו במקום.
היום בשמחת תורה, השלמנו את קריאת התורה. יכולנו לומר: השלמנו את הלימוד שלנו, ואנחנו מרוצים. אך לא. התחלנו מיד בקריאת ספר בראשית. התחלנו לקרוא את התורה שוב מחדש. יודעים אנחנו שלא נוכל לעולם להבינה עד תום ושלא נצליח להגשים את שאיפותיה הקדושות - אך אנחנו ממשיכים קדימה והלאה. אין בידנו לנוח מתורה, לנוח פירושו להיות טרגי.



Unfortunately, many of us are satisfied with ourselves, with our wealth, with our social position. We are especially complacent in the realm of our religious attainments. We think that we understand the truths of Judaism, the profundities of the Torah. We think we practice our religion properly and do enough mitzvoth. For the most part, we are stagnant.
Today, on Simhat Torah, we completed the reading of the Torah. We could have said that we have finished our study, we are content. But we did not do these things. We began immediately to read Bereishith. We started the Torah all over again. We know that we will never fully comprehend the Torah or fully realize its sacred dreams—but we move forward and onward. We cannot rest from the Torah, for to rest is to become tragic.

חג שמח !
    ג'ף

הרב אנג'ל מכהן כמנהל "המכון לרעיונות ולאידיאלים יהודים" שבניו יורק ראו
http://www.jewishideas.org/about

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

אלו דברים לשבת חוה"מ סוכות תשע"ה


בשבת חול המועד סוכות, "זמן שמחתנו", קוראים בבתי הכנסת את ספר קהלת. יש מקום לעיין בשאלה מה הקשר בין השמחה של סוכות לבין ספר קהלת. האם מדובר כאן על "קונטרה" כלשהי לחג או שמא בעומק העניין המסר של סוכות זהה למסר של ספר קהלת.
ומהו המסר של ספר קהלת ?
שאלה לא פשוטה.
במסגרת העיון בשאלות דלעיל, נפנה לדברים של ישעיהו ליבוביץ, בפרק שדן בקהלת בספרו "חמישה ספרי אמונה", הוצאת כתר, עמ' 59:

"קוהלת המוחזק ספר הספקנות  הדתית, אומר אפוא מה שאומר ספר תהילים, המוחזק ספר האמונה התמימה: יראת ה' ועבודת ה' הן הדברים בעלי המשמעות, כשלעצמן, ללא התייחסות לשאלת התועלת או הרווח שבדבר. אם כן, האמונה התמימה היא האמונה שבה האדם אינו מצפה לתמורה כלשהי אלא מקדיש את עצמו לעבודת האלוהים, כי זה כל האדם."

שבת שלום ומועדים לשמחה
         ג'ף





יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

אלו דברים לחג הסוכות תשע"ה


בספר "בעקבות הזמן היהודי הפילוסופיה של לוח השנה"*, אומר שלום רוזנברג, על חג הסוכות את הדברים הבאים:

"סוכות היא התחנה הראשונה שבחופש (במדבר לג, ג-ה) ' בחמישה עשר יום לחודש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים...ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות.' אולם סוכות אינו פסח. בפסח אנו חוגגים את העבר. בסוכות חץ הזמן מתהפך. אנו חוגגים בו את העתיד, את הגאולה העתידה לבוא. משל למה הדבר דומה ? לילד הלומד בתיכון וחוגג כבר מעכשיו את קבלת הדוקטורט. זאת חוצפה לכאורה, בלתי מתקבלת על הדעת. בעולם בלתי נגאל אנו שמחים על הגאולה שטרם התממשה ?!
ואכן, יש כאן לקח מופלא. נתאר לעצמנו אדם הצועד במנהרה חשוכה. בהתחלה מקבל הוא אור מפתח המנהרה. הדרך נעשית חשוכה יותר ויותר, עד שבשלב מסוים נצנוצי אור מתחילים שוב להופיע. זהו אור החודר ממוצא המנהרה. מנהרה מעין זאת היא ההיסטוריה היהודית. אנו חייבים לקבל את האור לא רק מן העבר, אלא גם מן העתיד."

חג שמח !
  ג'ף

* הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 105 -106

יום שני, 29 בספטמבר 2014

אלו דברים ליום כיפור תשע"ה


הפעם* מבקש אני להביא מדבריו של הרב שג"ר באחת מדרשותיו לימי התשובה וליום הכיפורים^, מתוך הקובץ "על כפות המנעול", הוצאת ישיבת 'שיח יצחק', בעמ' 71 :

"מקור החמלה בחוסר האונים. שלא כמו בטרגי בו חוסר האונים מתקבל בעמידה זקופה, גאה והירואית, ונוצרת ראיית הגורלי הנוקב, ושלא כבשפיטה בה אין תפיסה של חוסר אונים אלא של אחריות, הרי שבחמלה חוסר האונים מביא להרפיה, לקבלה ולאי התנגדות. החמלה הינה ראיית חוסר האונים - אך היא לא מוצבת כפי שהיא מוצבת בראש השנה מול הנצח, אלא מושמת בתוכו. בקבלת סופיותו נפתח האדם לאהבת ד', החומל על כל יצוריו. כשישראל מקבלים את הדין הקב"ה עובר לכסא הרחמים.
כאשר אני אומר 'בגדתי' כבר אין דרך חזרה. יש כאן השלמה עם סופיותם המוחלטת של החיים, והשלמה שכך עברו חיינו ואת הנעשה אין להשיב. 'העבר אַיִן' - כמאמר הפתגם. אבל אז מתעוררת חמלה עמוקה, חמלה שהינה תוצאה של הפער בין הסופי לאין סופי. הסופי בעצם סופיותו מייצג את האין סופי וככזה הוא מייצגו כחמלה, שהיא המימוש של הפער.
כאן העיקר: החמלה והרחמים אינם רגש ככל הרגשות, הם סוג ורמה אחרת של רגש. הם סוג של רגשות המגלים את העצמוּת עצמה, רגשות שבאמצעותם נחשפת האינטימיות העמוקה והחבויה ביותר. החמלה הזו, היא למעשה הצידוק של הייסורים והסבל בעולם, ורק דרכם נחשף בנו אותו קיום עדין של חמלה ורחמים**. מבחינה זו החמלה הינה הרגש האנושי הבסיסי ביותר. יותר מזה היא האנושיות עצמה."

גמר חתימה טובה
     ג'ף




* ראו והשוו http://eludevarim.blogspot.co.il/2013/09/blog-post_12.html
^ מדובר בדרשה לערב יום הכיפורים תשס"ג  שכותרתה : רחמים וחמלה, בעמ' 65-74 לקובץ הנ"ל
** כאן (בהערת שוליים  59 ) אומר הרב שג"ר : בדומה לכך כותב הרמן כהן: "...אפשר שנבטא משמעות זו בפרדוכס: לא באו היסורים אלא בשביל החמלה, בוא וראה כמה זקוק האדם להפעלה זו של החמלה, שאפילו היסורים עצמם באים על הסברם מטעם זה". ('דת התבונה ממקורות היהדות', הוצ' מוסד ביאליק, תשל"ב, עמ' 52).

יום שני, 22 בספטמבר 2014

אלו דברים לראש השנה תשע"ה

"...אחרי הכל, מדע החיים תלוי בגילוי ההדרגתי של אמיתות יסודיות."

" אינני יכול לגרש מהזיכרון הספרים שקראתי, על התאוריות והפילוסופיות  המתחרות שבהם, אך בן חורין אני, כדי להיות חשדן וכדי לשאול שאלות תמימות במקום להצטרף למקהלת אומרי ההן והלאו."

- צ'סלוב מילוש *


לכבוד ראש השנה הבא עלינו לטובה אנו מביאים קטע מראיון שערך הרב דר' פינחס פלאי עם אברהם יהושע השל. הראיון נערך, כפי הנראה, בביקורו של השל בארץ בתחילת 1972, שודר בטלויזיה הישראלית ותמליל ממנו פורסם בספר "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בהוצאת אוניפרס, עמ' 70 - 71 :

"פלאי :  'האם באמת האדם אינו לבדו ?

האם בחיפוש הזה של אלוהים אחרי  האדם, כאשר הוא שואל אותו תמיד כדבריך את השאלה ששאל את האדם הראשון 'איֶכה ?'- האם הוא מוצא אותו ? ואיך ימצא אותו ? או: איך ימצא האדם את הדרך לאלוהים הקורא אליו? איך מגיעים לאמונה בדור שסימנו משבר באמונה ?'

השל :  'השאלה שאתה שואל היא שאלה מאד חשובה, חיונית. ואינני רוצה חס ושלום למעט בדמותה אם אשיב עליה במילים קצרות, כי הזמן מצומצם. אני רק רוצה להציע מספר הנחות :
כשמדברים על אמונה צריכים להבדיל בין אמונה לעיקרי אמונה. רוב בני אדם אינם מבדילים  את ההבדל החשוב הזה. עיקרי אמונה משמע: דברים שאדם מאמין בהם. אמונה משמע: איזו התרחשות פנימית באדם. דומני שקודם כל עלינו לברר את משמעותה של האמונה ועל זה עלי להוסיף שיש שעושים עוולה ממש בכך שמצמצמים את האמונה לדבר מאד צר. לאמיתו של דבר אמונה היא יחס וזיקה, היא פרספקטיבה לכל המציאות קודם כל, ואחר כך זיקה למי שלמעלה מהמציאות הנראית לעינים. הייתי רוצה לברר קודם כל את הזיקה למציאות לאור האמונה. אם האמונה היא פרספקטיבה - מה משמע פרספקטיבה מיוחדת ? בימי הביניים למשל, האמינו בני אדם שהאדמה עומדת במרכז הקוסמוס. היום אין בני אדם מאמינים שהאדמה היא במרכז הקוסמוס. אבל כן מאמינים שהיחיד, האדם עצמו, עומד במרכז החיים, במרכז הקוסמוס. מכאן, כשאדם מביט בעולם, במציאות, אינו רואה בו אלא חומר לנצל אותו, הזדמנות להנאה. אינו מרגיש ביופיה, בגאונה ובמסתורין  של המציאות.'

פלאי: זאת באמת הבעיה. אדם שאינו מרגיש, אדם שאיבד את החוש הזה לאמונה, האם צריך להתייאש ממנו או שיש דרכים לעורר בו את החוש הזה ?

השל:  'הייתי אומר שיש צורך בחינוך לאמונה והדבר הזה חסר לגמרי בחיים בישראל, לגמרי חסר. אין אמונה באה ממילא, מעצמה, יש צורך במאמץ רוחני, בחינוך. אין אדם יושב ושותק וחושב: מה אני רואה ומה אני שומע. כשהוא יוצא החוצה, אינו מרים את עיניו כדי לראות מי ברא אלה. הוא מסתכל בעולם באופן של פרוזה, כדבר שבשיגרה, אבל לאמיתו של דבר, אין המציאות שיגרה. כל רגע הוא מאורע. אם אדם אינו יודע איך להתגבר על השיגרה שבמחשבה, על השיגרה שבהסתכלות , לעולם לא יגיע לידי אמונה.
אמונה משמעותה אינה חזרה על דברים שאדם שומע מפי אחרים. אמונה באה מתוך מעיינות הפתוחים בלב האדם הפתוח למציאות. אני תמיד אומר שהיחס שבו אני מתייחס לשולחן זה, למשל, קובע כבר את היחס שבו אתייחס לדברים נצחיים, לדברים המביאים אותי לריבונו של עולם.'

פלאי: 'אולי אדוני יכול להסביר את דבריו: וכי מה יכול להיות ביחס לשולחן זה שמביא אותי לאמונה? אני מבין יחס מדעי, למשל. אני יכול לדעת באופן מדעי ממה שולחן זה מורכב. אבל איך קובע יחסי לשולחן את יחסי לאמונה  ולדברים שממעל לי.'



השל: 'אני אולי אתחיל בדוגמא יותר פשוטה ואחר כך אדבר על שולחן. יש מנהג ודין בישראל: כשאדם שותה מים, ואין לך דבר יותר זול ורגיל כמים , עליו להקדים ולאמר ברכה. איזו ברכה יאמר ? הוא צמא למים, הוא רוצה לשתות. אומרים לו: חכה, חכה ! אל תמהר ! עליך לברך תחילה. לשתות מים - דבר פשוט הוא, אבל לא כל כך פשוט איזו ברכה לברך. כאן עליו לחשוב: אני שותה דבר פשוט, אני עושה זאת בכל יום, אנשים עושים זאת בכל רגע. שיגרה ? לא ! עלי לברך: ' ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם'. אני צמא, משתוקק לשתות, אבל אומרים  לי: חכה, צריך לזכור שיש מלך לעולם ולהזכר במיסתורין הזה, שהעולם נברא בדבר, במאמר אחד של הבורא, ' שהכל נהיה בדברו'. כלומר, עלינו להתייחס לדברים הפשוטים עם פרספקטיבה של הנצח. עכשיו, נראה את השולחן. שלחן זה עץ, אילן. כלום יש לך דבר יותר יפה ויותר מסתורי מאילן העומד וצומח בשדה ?'



פלאי: 'כלומר, עלינו לראות בשולחן את האילן שממנו הוא בא. להעמיק לראות מתחת לשטח ?'

השל: 'נכון, הצמחים, האילנות ומה שמתחת להם, השרשים והשרף הנוטף מהם והתפתחות האילן. כל אלו הם מאורע העשוי למלא את האדם תמהון והשתוממות.'

פלאי : 'האם אדוני יאמר שבעולם שבו אנו חיים, שבו אנחנו כל כך ממהרים תמיד, עד שאין לנו זמן לעמוד ולחשוב על דברים כאלה. האם אדם מוכשר בכל הטכניקה הזאת שמסביבו לעמוד ולהתייצב ולחשוב על דברים בצורה מעמיקה כל כך ? האם אין אנחנו דורשים ממנו יותר מדי ?'

השל: 'מדוע אי אפשר? בוודאי שאפשר. אם לא נחשוב, אם לא נלמד איך לשתוק לראות ולהתבונן נאבד את עצמנו לדעת.^
אבל אנחנו רוצים לחיות ומה משמע חיים, חיי בני אדם ? בן אדם משמעותו שיש בו קוים מיוחדים, תכונות מיוחדות, ואחת התכונות היא כח התמהון, רגש הפלא, היכולת להסתכל בעולם, שלא להיות מכני, אלא דווקא איש בן-חורין, שיכול להסתכל ולהגיב על הפלא והיופי שבחיים. אם הוא יכול או איננו יכול - זהו עניין חיוני בשבילו.'"

כתיבה וחתימה טובה
    שנה טובה
         ג'ף


*במאמר שבאנגלית נקרא : My Intention שמופיע בעברית בשם "על תוכניתי" בספר "אחרי מהפכות רבות, מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945", תרגום דוד וינפלד ורפי וייכרט, כרמל 2000 עמ' 49. מוזכר בספרו של אבי שגיא,  "המסע האנושי למשמעות", הוצאת אוניברסיטת בר אילן,בין השאר, בעמ' 51. התרגום הנ"ל הוא שלי - כיוון שאין לי את הספר הזה שבעברית, בינתיים.
^ כמעט כתבתי כאן "נאבד את עצמנו לדאעש".