רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 23 בפברואר 2017

אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשע"ז


נפל בחלקי השנה, ובשיבוץ לדברי תורה ב"אפיקים", בית הכנסת בירוחם שהוקם על ידי גרעין "משמיע שלום" בשנות השבעים במאה שעברה, שובצתי לשבת פרשת משפטים.
ציווים רבים, כפי הידוע, ישנם בתורה, ביהדות ובחיים בכלל. בין השאר, הציווי לקבוע עתים לתורה. דרכם של ציווים, שלעתים אין ממלאים אותם, כך גם בעניין זה -אלא בעתים יוצאי דופן, של אין ברירה וכדומה. שלש פעמים בפסקה אחת "מופיעה לך" המלה עתים - זה לא רע. "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
בכל אופן, באחד הטרמפים השבוע לכיוון באר שבע, בשלהי עידן קו 58 הממשי, עידן הנסיעות התכופות בקו הזה, הלוך וחזור מירוחם לבאר שבע, שמעתי ברדיו על ההתעללות בבית האבות בחיפה. במסגרת ההכנה של דבר התורה, היתה באמתחתי מהדורת כיס של ספר שמות. חיפשתי, תוך כדי הנסיעה, את הפסוקים שבפרשה המדברים על הסיטואציה הזאת, על העוולה הקשה הזאת...ולא ממש מצאתי. נזכרתי בדברים מפרשת השבוע שעבר "כבד את אביך ואת אימך" שמדברים ישירות להתעללות בקשישים.
באחד מימי השבוע, במניין שחרית של אפיקים, עיינתי שוב בפרשה ומבין שלל המשפטים, "קפצו מול עיני" הדברים הבאים:

כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.  אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.   וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים

רש"י על אתר: הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם.

שבת שלום
     ג'ף

יום חמישי, 16 בפברואר 2017

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשע"ז



אלו דברים 
שאדם אוכל פירותיהם
בעולם הזה
והקרן קיימת לו
לעולם הבא
ואלו הן:
כיבוד אב ואם
וגמילות חסדים
והשכמת בית המדרש שחרית וערבית
והכנסת אורחים
וביקור חולים
והכנסת כלה
ולוית המת
ועיון תפילה
והבאת שלום בין אדם לחברו
ובין איש לאשתו
ותלמוד תורה כנגד כולם

                                                           מסכת שבת קכז.

שבת שלום
    ג'ף

יום חמישי, 9 בפברואר 2017

אלו דברים לשבת פרשת בשלח - שבת שירה שבת ט"ו בשבט תשע"ז



וואסלס סטיבנס אמר פעם בהקשר לשירה שמדובר ב"אלימות מבפנים שמסייעת לנו בהתמודדות עם אלימות מבחוץ. מדובר בדימיון ש'משיב מלחמה שערה' נגד מצוקות המציאות. בסופו של דבר העניין קשור בהגנה עצמית שלנו ועל כן, ללא ספק, הביטוי [של אותו הכח], קולן של המילים, מסייע לנו לחיות את חיינו"

 It is a violence from within that protects us from a violence without. It is the imagination pressing back against the pressure of reality. It seems, in the last analysis, to have something to do with our self-preservation; and that, no doubt, is why the expression of it, the sound of its words, helps us to live our lives.
בעקבות דברים אלה, ובבחינת "הספקת 'קצת' תחמושת" בפני ימי החול, בפני מציאות ימינו;  לכבוד השבת, שבת שירה ולכבוד ט"ו בשבט - הנה כמה מילים של יהודה עמיחי, מתוך "מְלון הורַי"' בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 58
  
"אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים."

שבת שלום
    ג'ף

יום חמישי, 2 בפברואר 2017

אלו דברים לשבת פרשת בא תשע"ז



"בכנס הראשון על דת וגזע, המשתתפים הראשיים היו פרעה ומשה. אלו היו מילותיו של משה: "כֹּה אָמַר ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי", בעוד שפרעה הגיב: "מִי ה', אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" [שמות ה א-ב].ועידת הפסגה הזו טרם הגיעה לשורתה האחרונה. פרעה אינו נכון להיכנע. יציאת מצרים החלה, אך היא רחוקה מלהסתיים. למעשה, קל יותר היה לבני ישראל לחצות את ים-סוף מאשר לסטודנט שחור[1] לחצות קמפוסים של אוניברסיטאות מסוימות. הבה לא נתחמק מלעסוק באף סוגיה. הבה לא נוותר במילימטר לשנאת-האחר, הבה לא נתפשר עם קשיות הלב. במילותיו של ויליאם לויד גאריסון:[2] "אהיה נוקב כאמת, ובלתי מתפשר כצדק. בנושא זה (העבדות), איני חפץ לחשוב, לדבר, או לכתוב, במתינות... אפעל בכובד-ראש – לא אהיה דו-משמעי – לא אתנצל – לא אסוג מילימטר אחד – אני אשַמע".דת וגזע. איך ניתן להגות את שתי המילים יחדיו? לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. האם כך יאה לכבד אב? לענות את בנו? כיצד אנו יכולים לשמוע את המילה "גזע" ולא לחוש כל מוסר כליות?"*


[1] [בזמן הנאום הכינוי "אמריקני-אפריקני" ודומיו עוד לא היו בשימוש, ושאר הכינויים, כגון "ניגר" או "שחור" טרם נחשבו ללא-פוליטקלי-קורקט]
[2] [1879-1805, העורך הראשון של כתב העת של תנועת ההתנגדות לעבדות, אשר ראה אור מאז שלהי מלחמת האזרחים. הקטע המצוטט הוא מפתיחת הגיליון הראשון, 1.1.1831]

* א. י. השל "דת וגזע" בקובץ  "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן, דביר,ערך ותרגם דר' דרור בונדי בעמ' 27. 

יום חמישי, 26 בינואר 2017

אלו דברים לשבת ראש חודש שבט - פרשת וארא תשע"ז


חלק מהדברים שיובאו להלן, הופיעו ב"אלו דברים לשבת פרשת תרומה תשע"ג".
מתוך המבוא לפרק השני לספרו  של אבי שגיא "המסע האנושי למשמעות" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), בעמ' 49 :
"חיי האדם הם מסע או מסעות בין תובנות החיים, בין ציפיות, אכזבות, תקוות ומשאלות. לרגע נדמה לו כי הבין את משמעות חייו, ושוב מוצא הוא את עצמו מגשש ומחפש. בהיותו יצור תודעתי מתנסה הוא בכוח המאיים של התודעה;'ודאי נורא להיות בעל תודעה', זועק צ'סלוב מילוש באחד משיריו*, ואולם התודעה היא גם הכוח המניע את האדם בסיפורי מסעותיו, בניסיונו למצוא מובן ומשמעות.
 מילן קונדרה טורח להזהיר אותנו בפני הניסיון לקרב בין הפילוסופיה ובין הרומן:
'תבונת הרומאן שונה מתבונת הפילוסופיה [....] האמנות[....] היא במהותה בלתי תלויה ומנוגדת בתכלית לוודאויות אידאולוגיות [...] היא פורמת במשך הלילה את שטוו תאולוגים, פילוסופים ומדענים במשך היום'<מילן קונדרה, אמנות הרומאן, תרגום חגית בת-עדה, זמורה ביתן תשנ"ב עמ' 148-147>. לפילוסופיה ולתאולוגיה יפים השקיפות והמוארות של היום. לאמנות בכלל ולרומן בפרט, כך טוען קונדרה, יפה מוסתרות הלילה שאינו חושף הכול  ומותיר מרחב של עמימות.
   טענה זו תקפה לשירה לא פחות ואולי יותר מאשר לרומן. השירה, לא זו בלבד שאין היא שקופה עד תום, אלא שאין לה זמן של הרומן. בניגוד לזמן הרומן, שמשתהה, מתפתח ונע בקצב דומה לקצב של המציאות עצמה, ומכאן יש בו פן של מוארות, זמנו של השיר הוא הזמן הקצר, המדוד והתחום בפסוקי השיר. לפיכך את מלוא העושר הטמון במרחב דחוס זה אפשר רק לשער, לדמיין או לעתים קרובות למוסס לכדי טענות פילוסופיות שאינן תופסות את החוויה הייחודית עצמה. משורר אינו פילוסוף המפתח עמדה מטפיזית באופן שיטתי; אדרבה, כוחה של השירה ביכולת ללכוד את מה שהאקזיסטנציאליסטים כינו 'הרף עין', אותה חווית יסוד שבמסגרתה נחשפת הוויה במילואה, אולם זו היחשפות רגעית, ומחירה הוא המחסום שבמעבר מחוויה זו להבניה תודעתית רפלקטיבית שיטתית שלה

...יש שירה שבבסיסה חוויה מטפיזית או אפיסטמולוגית. או אז המסע הפילוסופי הוא מסע בעקבות החוויה שהולידה את העיצוב האמנותי עצמו. המסע הפילוסופי בעקבות השיר הוא ניסיון של הפילוסוף לקפוץ ללבה הרותחת של השיר עצמו; אין לו לפילוסוף אלא מה שנאמר ונוסח  בשיר. והיה אם השיר עצמו מוביל אותו אל התשתית המטפיזית או האפיסטמולוגית, הרי למרות הקושי שבמעבר בין שתי שפות נבדלות, יכול הפילוסוף להעז ולפסוע בעקבות השיר. במונחים פנומולוגיים, הקו המנחה של הפילוסוף, העוסק בשיר, הוא השיר עצמו.
מבחינה זו שירתו של צ'סלב מילוש היא שירה המזמינה את הפילוסוף, והזמנה זו מושטת לפילוסוף בכמה צמתים: ראשית, מילוש עצמו מודע למשמעות העיונית של שירתו, הוא כותב והוגה את שירתו, והוא מותיר לנו את המסה המקדימה או המסכמת כמפתח כניסה לשירתו. כפי שנראה בהמשך, מילוש הוא כותב מודע; הוא מודע למשמעויות שנושאים שיריו, ומכאן שהוא עצמו מתווך בין החוויה הראשונית ובין דרכי גיבושה התודעתיות. שנית, יש בכמה משיריו ביטוי עמוק ומקורי לחוויות ולהתמודדות עם מה שאפשר לכנות חוויות חוסר הוודאות האונטולולוגי; כלומר חוויית ההתפרקות של המשמעות והמובן של הקיום האנושי. יתר על כן, בשיריו הוא מצביע על כמה דרכים עיקריות שבאמצעותן מתמודדים בני אדם עם החוויה. מבחינה זו מילוש שותף למסע האקזיסטנציאליסטי של הוגים כפסקל, קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר, קאמי ויאספרס, שכפי שנראה בהמשך, אליו הוא נדרש במפורש. מסגרת כוללת זו של שירתו, בצירוף ההנחות הכלליות על היחס שבין שירה לבין פילוסופיה, בעיקר שירה הנושאת בחובה משמעויות פילוסופיות, מצדיקה את העיון הפילוסופי בשירה בכלל ובשירתו של מילוש בפרט."
ביקשתי לסיים כאן, עם כמה מילות שירה של חברו של מילוש, שיימוס היני, אך זלדה ביקשה, בעדינות לומר דבר מה, אז הנה ^-
"שאל ליבי את הערב
את רעי העמוק  והחנון:
איככה כנפי פז 
יצמיח האוּר ?
ומעוף רב-קסמים יעוף.
סודו מהו ?"

שבת שלום וחודש טוב
       ג'ף

*"אלכוהוליסט בא בשערי שמים" בתוך מילוש, צ'סלב, "זה", תרגום דוד וינפלד, אבן חושן 2008 ( ה"ש מס' 1 במקור, שם)
^ הבית הראשון מתוך שירה של זלדה "נר של שבת", בקובץ "פנאי* הכרמל האי-נראה* אל תרחק שירים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 30

יום שלישי, 24 בינואר 2017

יום ראשון, 22 בינואר 2017