אלו דברים לשבועות תשע"ד

עובדים על תרגום השיחה החשובה שלהלן
חג שמח !

אלו דברים לשבת פרשת נשא תשע"ד

"קו קו"
"קו קו"
זהו הצליל ששמעתי השבוע בוקע מן העץ שלנו בחצר.
התלבטתי אם לקרוא לו צפצוף של ציפור או ציוץ של ציפור.
מדובר בבוקר.
בוקר יום ג', "היום השלישי בשבת שבו היו הלווים אומרים
בבית המקדש מזמור לאסף;
א-לוהים ניצב בעדת אל...
עד מתי תשפטו עוול",  שואל המשורר
"ופני רשעים תשאו..
שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו
פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו."
ראיתי גם את הציפור.
הציפור בצמרת העץ.
נזכרתי מיד בשיר של וואלס סטיבנס
"על ההוויה כפשוטה"
"of mere being."
ציפור זהוב כנף רואה סטיבנס
בצמרת העץ; הציפור שרה
"שיר ללא משמעות אנושית
ללא תחושה אנושית, שיר זר".
A gold- feathered bird"
Sings in the palm, without human meaning
"Without human feeling, a foreign song
המסקנה שסטיבנס מסיק מהחיזיון הזה היא זו:
You know then that it is not the reason"
"That makes us happy or unhappy
"אתה יודע אז, שאין זו הסיבה שגורמת לנו
להיות מאושרים או אומללים."
פרשת השבוע, פרשת נשוא נותנת לנו מבט
אחר על האנושות ועל האנושיות שלנו.
הפרשה חוזרת שנים עשר פעמים על
קרבן הנשיאים
נשיא נשיא וקורבנו
והשאלה היא לשם מה הפירוט החוזר הזה
שנראה לכאורה מיותר לחלוטין.
מדובר הרי באותו הקרבן בדיוק
לכל נשיא ונשיא.
ובכן כפי הנראה, לא. על אף
הסטנדרטיצזיה, כפי הנראה, ישנו
ייחוד לכל קרבן וקרבן כפי שכל נשיא,
וכל אדם מיוחד לעצמו,
לפי שמו; "לכל איש יש שם
שנתן לו א-לוהים
ונתן לו אביו ואימו"
כפי שירה הידוע של של זלדה.
כך שירו של אליאב בן חלן
"קרבנו קערת כסף אחת, שלושים ומאה
משקלה, מזרק אחד כסף, שבעים שקל
בשקל הקודש, שניהם מלאים, סלת
בלולה בשמן- למנחה. כף אחת, עשרה
זהב, מלאת קטורת. פר אחד בן בקר
איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה.
שעיר עזים אחד לחטאת ולזבח השלמים
בקר שנים, אילים חמישה עתידים חמישה
כבשים בני שנה חמישה.
זה קרבן אליאב בן חלו."
נסיים בדבריו של טוביה ריבנר,
שבשיריו אני שומע הדים, כאלו ואחרים
לשירת סטינבס. אומר ריבנר בראיון
איתו לא מזמן: "עכשיו העצים קרחים.
כשהענפים מלאים אני יכול לשבת שעות
ולהביט בתנועה של העלים.
זו מוסיקה. זה ריקוד."*
שבת שלום
 ג'ף

*http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2002049

אלו דברים לשבת פרשת במדבר תשע"ד

ירדתי מהאוטובוס בדרך הביתה מן העבודה, בתחנה. מימין בתי השכונה. משמאל המדבר.
ריאותיי התמלאו אויר, רוח קלילה פגשה אותי ברדתי מן האוטובוס.
כמה אנשים , שאלתי את עצמי, זוכים לחוויה הזאת  ? לרדת מאוטובוס ישר לתוך מדבר, לגבול המדבר והעיר אם רוצים לדייק.
אבל למה לדייק ? יש מספיק הזדמנויות לדייק , ולפספס, או כפי שאמר יהודה עמיחי ב"דיוק הכאב וטשטוש האושר, מגע געגועים בכל" (עמ' 108, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן) : "ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם/ את האושר העמום ואת השמחה".
האושר העמום ואת השמחה שב - לרדת מן האוטובוס ולפגוש את המדבר.
באוטובוס ראיתי (בפייסבוק)  תמונה של נשיא המדינה וראש עירית באר שבע, בביקור נשיאותי בבאר שבע - מצולמים על רקע המדבר כשהכותרת היתה "דנים בחזון לפיתוח הנגב".
וכשירדתי מן האוטובוס הבנתי מהו החזון שלי למדבר.
ומה יותר מתאים מאשר לקראת שבת פרשת במדבר לשתף אתכם בחזון הזה.
ובכן החזון שלי למדבר הוא : שהמדבר יישאר מדבר.

שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים על פסק הדין בפרשת הולילנד (א)

אני רוצה "לקרוא" את פסק הדין בפרשת הולילנד, על רקע שני חיבורים.
החיבור האחד הוא ספרו של מנחם מאוטנר, "משפט ותרבות"*. (להלן: הספר)
החיבור השני הוא מאמרו של שלום רוזנברג "הרהורים על שבעת הקבצנים"^, מאמר שמתמקד בסיפורו של הקבצן החירש בתוך הסיפור הידוע הנ"ל של רבי נחמן.(להלן: המאמר)

משפט הולילנד טרם הסתיים, בפנינו עוד הערעור בעליון, כך שעתותינו בידנו לעסוק בפרשה זו ובהשלכותיה שהן רבות ומעניינות. העיון שלנו, הקריאה שלנו בפרשה זו לא יסתיים, אם כן, ברשימה זו של אלו דברים, ונשתדל למצותו בעזרת מאוטנר ורוזנברג בשלב זה, ככל האפשר, בכמה רשימות.

ציבור הקוראים מוזמן  בזה לקורא יחד עימי את פסק הדין, בלווית שני החיבורים הנ"ל, פסה"ד ושני החיבורים נגישים, ותוך כדי כך להעיר את הערותיכם בבלוג זה, ככל שתהיינה.

עיון בראשי הפרקים של הספר ממקד את תשומת ליבנו במיוחד בשלושה מתוך אחד עשר הפרקים:

הפרק הרביעי שכותרתו : על מקומו של השכל הישר במשפט
הפרק החמישי: מזל בשפיטה
והפרק האחד העשר: אחריות ציבורית ואחריות משפטית : על הגבולות שבין המשפט והתרבות הפוליטית.

נעיין בפרקים אלו, כל אחד בתורו, בהמשך הדברים.

בסיפור הקבצן החירש, מסופר על מדינה, שבמדינה זו היה גן ובגן היו פירות שהיו בהם כל הטעמים שבעולם, והיו בהם כל הריחות שבעולם והיו בגן כל המראות, הצבעים והגוונים שבעולם*^. אלא שטעמים ריחות ומראות אלו נתקלקלו ואבדו.
כיצד ומדוע אבדו הטעם הריח והמראה ? ברבות הימים הגיע למדינה "מלך אכזר", המלך הזה השאיר אחריו "שלוש סיעות של עבדים". אומר על כך שלום רוזנברג במאמר :

"שלוש כיתות אלו הן עבדי המלך האכזר, הם שלוחי השטן, גדודי הסטרא אחרא. מה במה עוסקים גדודים אלה? האם הם עוסקים בשלושת הלאווים הגדולים ברצח, בגזל, באונס? לא. המדינה האומללה היא מדינת חוק, המנוגדת לאלימות ולפשע. האם אין בה פשע מאורגן וספונטני? קשה להניח שלא. אולם, שלושת גדודי עבדי השטן עוסקים לפי הקבצן החירש בפשעים מעודנים, פשעיה של החברה הנורמלית, פשעיהן של האליטות המהוגנות: [1] הסטירה והלעג, [2] ההטרדה המשפטית ו-[3] הפורנוגרפיה." (ההדגשה אינה במקור והיא שלי - ג'ף)

ובהמשך מעיר רוזנברג :

"שלושת גדודי הסטרא אחרא הרסו את המדינה, כי השחיתו את עצם אפשרות האמת, את הדין והצדק ואת השלום, אף את השלום-בית. סיפורו של הקבצן החרש משאיר לנו למרות זאת נחמה אחת. ניתן להתגבר עליהם. זוהי תקווה משיחית. אולם היא מניחה הנחת יסוד חשובה, הכוחות הרעים באים מבחוץ. הם לא כוחות מולדים בתוכנו, הם פולשים זרים. לפנינו תקווה תמימה וחשובה המאמינה באדם. זאת אמונה באותנטיות האנושית. אילו הייתי יכול להתגבר על מה שהחברה המסואבת שתלה בי, אילו הייתי יכול לחזור אל פנימיותי האמיתית הייתי יכול לגאול את עצמי ואת המדינה. לכך אני צריך את עזרתו של הגנן. וכאן שוב ההפתעה שבסיפור."

המשך יבוא...





*הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן
^ http://hagut.org/h/index.php/2014-01-21-19-12-18/2014-01-22-13-22-6/37-6712
*^ עדין שטיינזלץ , ששה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, הוצאת דביר, עמ' 158

לקראת שבת

"השבת היא לב השבוע" אמר הרב הראשי של ירוחם לפני כמה זמן באוהל המנחמים לפיני ז"ל.
לב השבוע ולא סוף השבוע כפי שנהוג לחשוב. אותה ההבחנה ראיתי גם בהשל. זו כפי הנראה לא חידוש של אף אחד מהם אלא יסוד בשבת.
תוך כדי עיון בספרו של השל על השבת הגעתי לדברים הבאים:

החילוק בין חומר ורוח איננו ההבחנה האנושית העיקרית ביראת שמיים. החשובה ביותר מבין ההבחנות היא זו שבן הקודש והחול. בעקבות העובדה שרוב הזמן אנו נחשפים אל החול, הגענו לידי כך שרגילים אנו לתפוש את הנפש כמעין מכונה הפועלת מעצמה. הלכות השבת מנסות להפנות את הגוף ואת הנפש אל מימד הקדושה. הלכות השבת מנסות ללמד אותנו, שהאדם מצוי בזיקה לא רק עם הטבע, אלא גם עם בורא הטבע.

א.י. השל, השבת, משמעותה לאדם המודרני, תרגום  א.אבן -חן, עריכה ד בונדי, הוצאת מכון שכטר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 107, בשינויים שלי - ג'ף 

To Jewish piety the ultimate human dichotomy is not that of mind and matter but that of the sacred and the profane. We have known profanity too long and have become accustomed to think that the soul is an automation. The law of the Sabbath tries to direct the body and the mind to the dimension of the holy. It tries to teach us that man stands not only in a relation to nature but  in a relation also to the creator of nature.

A.J.Heschel, The Sabbath, Farrar, Straus and Young, Inc. p.75

לא ההבחנה בין חומר לרוח ההיא ההבחנה העיקרית - אלא זו שבין קודש לחול.

איפה הקודש ואיפה אנחנו ? אנחנו מכירים ההבחנה בין הארץ לחו"ל - אבל בין קודש לחול ?

השבת מגיעה אלינו מדי שבוע, ואולי צריך לומר שאנחנו מגיעים אליה ?

וצריך לעיין במשמעות של חזרה מתמדת זו על רקע הדברים שבפתיחת ספרו של קונדרה " הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" על ראשו הנערף תדיר של רוביספייר.

בלי נדר עוד נעשה זאת.

שבת שלום

אלו דברים לשבת פרשת בחוקותי תשע"ד

השבוע אני מבקש להציב זה לצד זה את ג'יימס טיילור ואת פרנץ קפקא.

מדוע ? קודם כל - ככה. למדתי מהרב שג"ר זצ"ל ( לא מפיו ממש אלא באופן עקיף ) ש"ככה" זו גם תשובה. (ראו התייחסות הרב בדרשותיו לימים הנוראים לפסוק "אשרי העם שככה לו...").
בפועל ג'יימס טיילור וקפקא מתארחים לאחרונה ב"פאב שבראש שלי". טיילור שותה תה צמחים; קפקא - שותה יין משובח ומקונן על כך. בכל אופן, חשבתי גם שעם כל הכבוד לקפקא, אסור "להשאירו לבד"; לצד העיון בקפקא - חובה לשמוע מוסיקה, ולצרכנו טיילור מביא את המוסיקה.



הסופר סמי מיכאל ודר' ניסים קלדרון מביאים לנו את קפקא :



מי שחושב שההצבה הזו, של קפקא וג'יימס טיילור, זה לצידו של זה, היא מופרכת - מוזמן לעיין בפרשת השבוע. פרשה המציבה אלו לצד אלו את הברכות והקללות.

מלבד להפנות (שוב) לספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, וכן לספרו על סיפורי רבי נחמן, שם הוא מצביע על קשרים (ספרותיים)  בין קפקא לרבי נחמן - לא נאריך הפעם, בכל אלה.

שבת שלום
   ג'ף

על אמונה

מהמבוא והלאה (6)

תקציר הפרקים הקודמים  - תזכורת לעצמי ולמי שלא יהיה: אנו מעיינים כאן במבוא לספרה של זורנברג, "תהום אל תהום"; מסע בנבכי ה"הלא מודע הרבני". המונח באנגלית יותר "זורם"  'the 'Rabbinic unconscious .

בכל מקרה, בשלב זה מצטרף למסענו, מסאי, (מסעי ?) אחר ונוסף והוא אבי שגיא ב"אתגר השיבה אל המסורת". שגיא חותם את ספרו במשפט הבא :

"..היסוד [הקבוע] של ההכרה, שהקיום היהודי מבוסס על ההכרה בראשוניות העבר ובחובה לעצב יחס של אחריות כלפיו, הוא יסוד של קבע בכל מסע שיש בו שיבה אל הקיום היהודי."

או קי, גם אני צריך לחזור קצת אחורנית,  לכמה פסקאות שקודמות למשפט הסיום הזה, כדי להבין את הדברים והקשרם.

"נקודת המוצא" של שגיא במסעו בספר היא "קבלת אחריות על המצב היהודי." מה זה אומר (מבחינתו של שגיא) ? או , זאת שאלה שאין לי עליה כרגע תשובה. זאת אומרת - אליבא דידי, יש לי תשובה על השאלה הזאת, פחות או יותר; אבל נכון לעכשיו לא ברורה לי התשובה שמציע שגיא לקהל קוראיו. נדמה לי שזאת שאלה חשובה שכן בהעדר תשובה ברורה לשאלה ייתכן ואין "הצר שווה בנזק המלך". ישנה איזו חובה, אליבא דידו, לעצב יחס של אחריות כלפי העבר, יחס שמורכב מיסודות של קבע ויסודות משתנים.

העולם נראה הרבה יותר פשוט מתוך אוהל המנחמים בשכונת כלנית  ומפי הדרשנים שם...

אלו דברים לשבת פרשת בהר תשע"ד

מאלף היה לי לקרוא את פרשת השבוע, פרשת בהר, ביום העצמאות.
הייתי בטוח, עד כה, כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
מה למדתי מהפרשה ? שלא.
ארץ ישראל שייכת לקב"ה.
"והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי."
הייתי בטוח, על פי ה"מנגינה" המשודרת על ידי מרכז ההסברה הישראלי,
שעם ישראל הוא הריבון במדינתו; שבכוחנו ובעוצם ידנו עשינו
את החיל הזה.
אז זהו, גם: שלא.
אנחנו עבדים.
"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ ישראל , אני ה' אלוקיכם."
מאלף היה לי לקרוא את פרשת השבוע.
ומטריד.


שבת שלום
  ג'ף

אלו דברים ליום העצמאות תשע"ד

ביקשתי להציב כאן את תוכן נאומו של יו"ר הכנסת חה"כ יולי (יואל ) אדלשטיין בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות בהר הרצל.

כנראה שהדברים טרם הוצבו ברשת, על כל פנים עוד לא מצאתי אותם.

אסתפק אם כן בהפניית תשומת ליבכם לדברים והפניית זרקור אליהם. ( תמצאו בהמשך את הדברים ברשת או שאציבם אני בהמשך בבלוג אלו דברים - או גם וגם)

דברים יפים, דברים אמיצים וישירים עד קצה גבול האפשרות של פוליטיקאי המכהן בתפקיד רשמי שאל לו לשבור את הכלים ולהטיח בפני החברה הישראלית באופן בוטה מדי את העוולות שאנו  מעוולים יום  יום כלפי החלש, הזר, ובן המיעוטים בחברתנו.

עוולות שנעשות בלי משים תוך כדי השתלטות האטימות הביורוקרטית על כל חלקה טובה במדינה.

כן המילים יפות והכוונות נשגבות, בימי הזכרון ועצמאות. אך בין לבין מה אומרים מעשינו ?

שמתי לב שיו"ר הכנסת הזכיר את  חוסר שביעות- הרצון של החברה הישראלית, המדרבן אותה הלאה והלאה להישגים חדשים.

מוזר, אני דווקא מזהה שביעות רצון עצמית גבוהה בכל מגזר ושבט שיש לו יד ורגל בשלטון בארץ.

חג עצמאות שמח לנו בתקווה שנדע בין לבין לפעול לתיקון אמיתי של החברה ולא רק להלל ולשבת את עצמנו בפומבי, בימי חג ומועד, כפי הדרך שהצביע עליה יו"ר הכנסת בדרכו העדינה והמנומסת.

עצמאות שמח !

     ג'ף