אמרתי אעיין קצת בביטוי "המשכיל בעת ההיא יידום."
מדובר במשפט שמופיע בספר עמוס ,פרק ה פסוק יג :
"לכן המשכיל בעת ההיא יידום כי עת רעה היא"
ההקשר שם הוא נבואת עמוס על עת של פורענות שתבוא ובפניה אין בידי המשכיל - החכם, כל עצה לשואלים אותו כיצד להינצל מפניה. על כן הוא שותק (ראו שם, פירוש דעת מקרא). עם הזמן ובימינו אנו, נעשה, על פי תוצאות החיפוש בגוגול, לא מעט שימוש בביטוי הזה בהקשרים שונים; שעיקרן - המלצה להימנעות מדיבור.
השתיקה היתה החותם והייחוד של חסידות וורקה (אלי ויזל, הנשמה החסידים, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמ' 449.
אומר ויזל, שם בעמ' 453:
" וורקה מייצגת שתיקה, שתיקה חסידית, שנשמעת אולי כסתירה פנימית: איכשהו, קשה לנו לדמיין חסידים שותקים. שתיקה אינה אחת ממעלותיהם. אבל החסידות מעולם לא התיימרה לפתור את הסתירות האנושיות - להפך, היא הניחה את קיומן. רוצים דוגמה ? בואו נלך לוורקה", אומר ויזל.
"חסידיה ילמדו אותנו שגם לשתיקה יש מקום בחסידות...העולם נעשה יותר ויותר רועש. החברה מעולם לא עשתה שימוש בכל כך הרבה אמצעים לספר, לדווח, לחקור, להסביר, להעיר, לפרט, לגלות, לחשוף ולבקר. עוד לא היה דור כל כך דברן - שאמר כל כך מעט. התורה מדברת על אלוהים המסתיר את פניו. 'אני שמח שהוא עושה זאת,' אמר רבי יצחק מוורקה. 'אני שמח שהתורה אומרת לנו 'במופלא ממך אל תחקור', כלומר שיש דברים שאיננו יכולים להבין - ושלעולם גם לא נבין. אנדערס וועט מען אם נישט אויגעהאלטן - לולא התורה אומרת זאת היה בלתי נסבל.'
חז"ל אמרו שלוקח לאדם שלוש שנים ללמוד לדבר ושבעים שנה ללמוד לשתוק."
היתה השבוע, פחות מדי שתיקה לטעמי. אנשים ראו צורך השבוע לתת פורקן לרגשותיהם וביטוי לדעותיהם. רבים, כך נדמה, התחפרו בעמדותיהם הקודמות לגבי הסכסוך שלנו עם הפלשתינים, מעטים, כך נדמה, בחנו השבוע מחדש את עמדותיהם. בצדק גמור - השבוע לא היה הזמן לכך, כפי שמלמד אותנו קוהלת.
לעתים יש בעיה עם השתיקה. אלי ויזל מתייחס גם לכך בדברים שלו שם, מרטין לותר קינג העיר שלפעמים "שתיקה זו בגידה". ראו לאחרונה דבריה הנמרצים של ברידגיט גבריאל נגד שתיקת הרוב הדומם לדורותיו:
לא מצאתי יותר מדי דברי טעם בפייסבוק השבוע. אחד הפוסטים הבודדים שהרשימו אותי הוא הפוסט של קובי אריאלי על אמירת הקדיש על ידי רחלי פרנקל. ואלו דברי קובי אריאלי :
"ואז הכריז המנחה: "קדיש". וכל אלפי המשתתפים ורבבות הצופים נתנו עיניהם באב השכול, אבי פרנקל, וציפו לראות אותו קם והולך להגיד קדיש על בנו הנרצח. אבל אז קמו איתו גם בנו החי וגם אשתו. רחלי. אמא של נפתלי. רגע אחרי שהיא נשאה על בנה את ההספד היפה וקורע הלב. וכולם חשבו שהיא והבן הולכים יחד כדי לעמוד ליד אבי, כקישוט לקדיש שהוא יאמר, אבל אז הם החלו, שלשתם במקהלה, לומר קדיש. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. וכל הקהל ענה: אמן.
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש. עוד יותר מזה. זו הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש וכל הקהל עונה אמן. והדמעות שדמעתי בעת ההספד, שהיו חנוקות, כי לא יפה לבכות מול טלויזיה, במיוחד לא כשכולי זועם על עצם שידור ההלוויות – הפכו עכשיו לגלויות. וכמו כולם ייבבתי בבכי גדול ורב עם רחלי פרנקל ועניתי אמן לקול הקדיש שלה.
בכיתי על בנה המת ועל לילותיה הרעים שהיו ושעוד יהיו ובכיתי מהתרגשות על הקדיש שלה, קדיש ייחודי, חדשני ומקורי של אשה מאמינה, אורתודוכסית ויראת שמים. כמו כל יהודי דתי ידעתי כי מבחינה הלכתית אין שום מניעה שאשה תאמר קדיש. זה רק "לא מקובל". ה"לא מקובל" הזה הפך לאיזה איסור גורף שלא יעלה על הדעת בכלל לעבור עליו. אשה? קדיש? מה זה כאן נשות הכותל? מניינים שוויוניים ברעננה ובקטמון? אוי וויי. שהשם ישמור וירחם.
באה רחלי פרנקל, בחן, בחסד וברחמים, בלי טיפת התרסה, בטבעיות אמהית ואמונית זכה וטהורה, ואמרה קדיש על בנה המת. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יתגדל ויתקדש שמך הגדול. אתה, שנתתי לי את בני, אתה, שלקחת ממני את בני, אתה, אתה, יתגדל ויתקדש שמך הגדול.
ופתאום זה ישב כל כך טוב ומתאים – שאיך אפשר היה שלא לבכות? ואיך אפשר היה שלא לחוש סיפוק על הקדיש הנשי הגאה הזה, שעשה קצת סדר בדברים וחידש חידוש עצוב ואמיתי? עמדו שם בסביבה רבנים חשובים, הרב קוק והרב בנימיi והרב פירון, אורתודוכסים גמורים, תלמידי חכמים, והייתי יכול לחוש את אצבעות רגליהם מתכווצות בתוך נעליהם מרוב לחץ ומבוכה. ובליבי שמעתי אותם מנהלים עם עצמם דיאלוג שאומר: אוי, אוי, לא מקובל. לא מקובל. אבל גם לא מקובל שילד בן 16 נחטף ונרצח ואמו צריכה ללוות אותו אל קברו. אז מנעי קולך מבכי, רחל, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך.
והם, ואני וכולם הבטנו באשה הגאה והטובה הזו ואמרנו ביחד איתה: אמן! יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים."
יהי זכרם של נפתלי, גיל-עד ואייל ברוך, וה' יקום דמם.
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה